כתבה: רונית מוזיקנט שטיבל
כשדרור פלנבאום, סמנכ"ל השיווק של חברת דנאל, פנה אלי לראשונה עם הרעיון לשלב בין תחום עיסוקי (כתיבת ספרי זיכרונות של אנשים מבוגרים) לבין מאגר הלקוחות האדיר של החברה הפרוש על פני כל הארץ – הסתקרנתי. הוא סיפר לי על החברה ועל המפגש היומיומי עם עשרות אלפי אנשים בגיל השלישי, שמלבד הטיפול המקצועי שדנאל מעניקה להם, החברה מבינה שהם בראש ובראשונה בני אדם, כל מטופל הוא עולם ומלואו. כשפירט באוזניי את חזונו – סדרת ספרים שבה לצד סיפורי חיים נביא בכל פעם היבט נוסף הקשור לבני הגיל השלישי – התלהבתי. ואחרי שנפגשתי עם הקשיש הראשון– התאהבתי.
באנשים, בסיפורים, אך בעיקר במהות וברעיון – לתת במה לאלה שלעיתים קרובות מדי נדחקים לאחורי הקלעים, לתת מקום – והפעם מרכזי – לאלה שקולם כמעט אינו נשמע. כי למי יש זמן? בעולם התזזיתי והמהיר שבו אנו חיים, למי יש זמן לעצור לרגע ולהקשיב לסיפור החיים של סבא או סבתא? לשאול אותם איזה מין ילדים הם היו, במה הם שיחקו, האם חיו בעוני או בעושר יחסי? ומה הם זוכרים מהעיירה או הכפר ממנו באו לארץ?
סדרת הספרים של חברת דנאל מייצרת את ההזדמנות הזו ומאפשרת לנו לעצור בכל זאת ולהקשיב, להתעמק בסיפורים אישיים מרתקים, להסתכל בתמונות פורטרט מאירות עיניים שלא מטשטשות אף קמט או כתם גיל, ולהיזכר, איך לא, בסבא ובסבתא הפרטיים שלנו.
העבודה על הספר האחרון, "ד"ר סבתא", טמנה בחובה חוויות מרגשות רבות לרותי הצלמת שליוותה את הספר ולי. המפגשים היו תמיד מסקרנים ומעניינים, לעיתים נוגעים ללב, לפעמים מצחיקים… היו פעמים בהם התכבדנו במאכלים ביתיים טעימים להפליא, בפעמים אחרות התרגשנו מול תמונות ישנות בשחור-לבן… נסענו ברחבי הארץ במשך כחודשיים, מצויידות בשמות, כתובות והרבה תהיות – איך יתנהל המפגש הקרוב, האם החיבור יהיה מיידי, האם יקח למרואיין קצת זמן "להיפתח"? האם יפליג בסיפורים או ימעיט בתיאורים? במסגרת הראיונות שערכנו הגענו למושב נתיב השיירה בצפון ולבאר שבע בדרום, ביקרנו ביישוב טמרה, בחולון, רמלה, רעננה, גדרה, נתניה ועוד.
אחת הנשים הראשונות שנסענו לראיין הייתה רחל נומדר. כשהגענו לביתה ביום ובשעה שנקבעו מראש וצילצלנו בפעמון, נפתחה הדלת לכדי סדק צר בלבד, ושתי עיניים חומות, בוחנות וזועפות למדי, הציצו בנו בחשדנות… אחרי שהזכרתי לה במה העניין, הסכימה רחל לפתוח לנו את הדלת אך הבעת פניה הזועפת נותרה בעינה… "מה שלומך..?", שאלתי בעדינות, "לא טוב!", ענתה בפסקנות, "חזרתי עכשיו מטיפול שיניים, הפה שלי נפוח, מאוד קשה לי לדבר, אני מוכנה שתשאלי אותי רק כמה שאלות קצרות ובלי תמונות!". רותי ואני הבטנו אחת על השנייה… הדבר היחיד שרצינו לעשות היה לעזוב אותה לנפשה וללכת משם… אני בטוחה שבאותם רגעים גם היא עצמה העדיפה שכך ננהג… אבל משהו ברחל, גרם לנו להישאר… מתחת למבט הזועף, נצצו עיניה בשובבות והעידו שמדובר בגברת עם הרבה פלפל… "על הסיפור שלה אני לא מוותרת", אמרתי בליבי וסימנתי לרותי להשאיר לעת עתה את המצלמה בתיק. הראיון התחיל ורחל ענתה על כל שאלותיי ב"כן" ו"לא"… כל ניסיונותינו לחלץ ממנה בדל חיוך, או שמץ של שיתוף פעולה – עלו בתוהו. אחרי כ- 20 דקות, ואני כבר עומדת להרים ידיים ולהיפרד מרחל לשלום, בתקווה ששאר המפגשים שלנו יהיו מוצלחים יותר – סוף כל סוף "נשבר הקרח". זה קרה כאשר שאלתי אותה על בעלה ז"ל, היכן הכירה אותו ומתי התחתנו… לפתע, אורו פניה, מבטה התרכך, וסיפור לא ייאמן פרץ מפיה בשטף דיבור שלא ניתן היה להפסיקו… רותי ואני ישבנו מולה מרותקות. גם לסיפורה (אותו תוכלו לקרוא בספר!) אך גם לשינוי המדהים שהתחולל בה לנגד עינינו – זה היה כאילו לחצנו על כפתור סמוי מן העין שפתח בה מעיין שלם של זיכרונות… וברגע שזה קרה, הכל השתנה – היא כיבדה אותנו בתה ועוגיות מעשה ידיה, היא פתחה בפנינו את ארונות הבית והמגירות בחיפוש אחר מזכרות מביתה באפגניסטן, היא התמסרה לצילומים והכי חשוב – היא לא הפסיקה לחייך.
כעבור שעתיים נפרדנו ממנה בחיבוקים ונשיקות. בתה ונכדתה שבינתיים הספיקו לחזור הביתה הצטרפו אף הן לצילומים ולחיבוקים… החלפנו טלפונים, הבטחנו שנשלח תמונות, אמרנו שוב ושוב תודה ויצאנו מהבית, בדרכנו לראיון הבא.
לצפייה במהדורה הדיגיטלית של הספר "ד"ר סבתא – זיכרונות ופתרונות לבעיות בריאות קלות לחצו כאן
את 15 הראיונות שערכנו ניתן למצוא בספר "ד"ר סבתא – זיכרונות ופתרונות לבעיות בריאות קלות", שגירסה דיגיטלית שלו נמצאת כאן באתר. מכיוון שכפי שכבר ציינתי מדובר בספר זיכרונות משותף עם ערך מוסף – מלבד הסיפורים תוכלו למצוא בספר גם מתכוני תרופות טבעיות שנשכחו מלב אך לאחרונה קיבלו גיבוי מחקרי שאכן יש בהם ממש – ולצורך כך נעזרנו בשתי נטורופטיות מוסמכות, אשר ליוו את הספר בכל שלבי הכנתו והדגישו את הפן המחקרי. ומה עומד להיות בספרים הבאים בסדרה…?
חכו לשנה הבאה ותראו 🙂