עם השנים יותר ויותר פעולות יומיומיות נעשות קשות לביצוע, ולכל אחד יש את הקשיים שלו. אחד מתקשה בהליכה, אחר מתקשה במעבר ממצב עמידה לישיבה, שלישי מתקשה בהתמודדות עם הפעלת מכשירים חדשים, אחר מאבד את כושר השמיעה שלו ויש מי שמרבה לשכוח היכן שם את משקפיו ומפתחות הדלת. המשותף לכולם הוא הצורך להמשיך בחיים עצמאיים למרות הזקנה ועם המגבלות הקיימות.

הייתה הסיבה אשר הייתה לאשפוז, הגיע רגע השחרור מבית החולים וצריך להיערך לכך, רצוי מבעוד מועד, וגם אם לא התארגנתם מראש עדיין יש מה לעשות גם אחרי שחוזרים הביתה. כדי לצלוח את היציאה מבית החולים ולהקל על ההורה המבוגר את ההתאקלמות בחיי השגרה, קיבצנו מספר עצות זהב שימושיות לכם ולהם כאחד.

מפיגים חששות
הציפייה להשתחרר מבית חולים מלווה ברגשות של הקלה ושמחה, אך גם מלאה בחששות, קשיים ואי וודאות לקראת הבאות. אשפוז בבית חולים יכול לנבוע מחולי או פציעה, ובשני המקרים כשמדובר באדם מבוגר גם דלקת ריאות או שבר, יכולים להיות מסכני חיים. 

דברו עם ההורים על התחושות שלהם לקראת השחרור והחזרה לשגרה או בניית שגרה מתאימה למצב הבריאותי החדש, שתפו אותם במצבם, התייעצו איתם איך הם רואים את התקופה הקרובה וספרו להם איך אתם מתכננים לעזור. השיחות שלכם יפחיתו את החששות של שני הצדדים, שלכם ושלהם, ויעזרו לכל הצדדים להקל על התהליך.

מתייעצים עם הצוות המקצועי
על מנת להפיג את החששות כדאי להתייעץ עם הצוות הרפואי לגבי מצבו של ההורה ולקבל כמה כללי עשה ואל תעשה, אשר יאפשרו לאדם המשתחרר מבית החולים לדעת ממה להימנע, ולא פחות חשוב, לדעת מהן שאר הפעולות שיעזרו לו לחזור לשגרה ולהמשיך לבצע אותן לאחר השחרור. בעוד למטופל אחד ימליצו להרבות במנוחה ולא לאמץ את הגוף, לאחר ימליצו לבצע פעילות גופנית מתונה. אל תהיו רופאים בעצמכם ותשאירו לצוות המקצועי את העבודה והעצה.

מאבזרים את הבית והקשיש
אם מדובר במגבלה פיזית, ניתן לעשות התאמות, לספק מעקות בטיחות, הליכון, מקל הליכה או כל אביזר עזר אחר, שיקל על ההורה החוזר מאשפוז להתאושש בקצב שלו.
אם מדובר בפציעה בתא שטח מוגדר, כמו בחדר האמבטיה, כדאי לנסות להבין איך המקרה ארע וכיצד ניתן לשפר את הבטיחות. למשל, האם צריך להוסיף משטחים מונעי החלקה, לשפר תאורה, לשנות את סדר הפריטים בחדר, להרכיב מעקות או כל פעולה אחרת המצמצמת את הסיכוי לפציעה חוזרת.

נעזרים בגופים תומכים
ישנם גופים שונים בארץ, המסייעים לקשישים ובעלי מוגבלויות בהתמודדות היומיומית עם קשיים שונים, כגון:  יד שרה, עזר מציון ומרכז יום לקשיש, שמסייעים בהשאלת ציוד ובפעילויות שיקום. קופות החולים וביטוח לאומי ערוכים לסייע בתהליך השיקום, ובמקרים מסוימים ניתן גם לקבל סיוע כספי עבור עזרה של מטפל, רכישת תרופות וקצבאות שונות בהתאם לאופי הבקשה. 

כשדרור פלנבאום, סמנכ"ל השיווק של חברת דנאל, פנה אלי לראשונה עם הרעיון לשלב בין תחום עיסוקי (כתיבת ספרי זיכרונות של אנשים מבוגרים) לבין מאגר הלקוחות האדיר של החברה הפרוש על פני כל הארץ – הסתקרנתי. הוא סיפר לי על החברה ועל המפגש היומיומי עם עשרות אלפי אנשים בגיל השלישי, שמלבד הטיפול המקצועי שדנאל מעניקה להם, החברה מבינה שהם בראש ובראשונה בני אדם, כל מטופל הוא עולם ומלואו. כשפירט באוזניי את חזונו – סדרת ספרים שבה לצד סיפורי חיים נביא בכל פעם היבט נוסף הקשור לבני הגיל השלישי – התלהבתי. ואחרי שנפגשתי עם הקשיש הראשון– התאהבתי.

באנשים, בסיפורים, אך בעיקר במהות וברעיון – לתת במה לאלה שלעיתים קרובות מדי נדחקים לאחורי הקלעים, לתת מקום – והפעם מרכזי – לאלה שקולם כמעט אינו נשמע. כי למי יש זמן? בעולם התזזיתי והמהיר שבו אנו חיים, למי יש זמן לעצור לרגע ולהקשיב לסיפור החיים של סבא או סבתא? לשאול אותם איזה מין ילדים הם היו, במה הם שיחקו, האם חיו בעוני או בעושר  יחסי? ומה הם זוכרים מהעיירה או הכפר ממנו באו לארץ?

סדרת הספרים של חברת דנאל מייצרת את ההזדמנות הזו ומאפשרת לנו לעצור בכל זאת ולהקשיב, להתעמק בסיפורים אישיים מרתקים, להסתכל בתמונות פורטרט מאירות עיניים שלא מטשטשות אף קמט או כתם גיל,  ולהיזכר, איך לא, בסבא ובסבתא הפרטיים שלנו.  


העבודה על הספר האחרון, "ד"ר סבתא", טמנה בחובה חוויות מרגשות רבות לרותי הצלמת שליוותה את הספר ולי. המפגשים היו תמיד מסקרנים ומעניינים, לעיתים נוגעים ללב, לפעמים מצחיקים… היו פעמים בהם התכבדנו במאכלים ביתיים טעימים להפליא, בפעמים אחרות התרגשנו מול תמונות ישנות בשחור-לבן… נסענו ברחבי הארץ במשך כחודשיים, מצויידות בשמות, כתובות והרבה תהיות – איך יתנהל המפגש הקרוב, האם החיבור יהיה מיידי, האם יקח למרואיין קצת זמן "להיפתח"? האם יפליג בסיפורים או ימעיט בתיאורים? במסגרת הראיונות שערכנו הגענו למושב נתיב השיירה בצפון ולבאר שבע בדרום, ביקרנו ביישוב טמרה, בחולון, רמלה, רעננה, גדרה, נתניה ועוד. 

אחת הנשים הראשונות שנסענו לראיין הייתה רחל נומדר. כשהגענו לביתה ביום ובשעה שנקבעו מראש וצילצלנו בפעמון, נפתחה הדלת לכדי סדק צר בלבד, ושתי עיניים חומות, בוחנות וזועפות למדי, הציצו בנו בחשדנות… אחרי שהזכרתי לה במה העניין, הסכימה רחל לפתוח לנו את הדלת אך הבעת פניה הזועפת נותרה בעינה… "מה שלומך..?", שאלתי בעדינות, "לא טוב!", ענתה בפסקנות, "חזרתי עכשיו מטיפול שיניים, הפה שלי נפוח, מאוד קשה לי לדבר, אני מוכנה שתשאלי אותי רק כמה שאלות קצרות ובלי תמונות!". רותי ואני הבטנו אחת על השנייה… הדבר היחיד שרצינו לעשות היה לעזוב אותה לנפשה וללכת משם… אני בטוחה שבאותם רגעים גם היא עצמה העדיפה שכך ננהג… אבל משהו ברחל, גרם לנו להישאר… מתחת למבט הזועף, נצצו עיניה בשובבות והעידו שמדובר בגברת עם הרבה פלפל… "על הסיפור שלה אני לא מוותרת", אמרתי בליבי וסימנתי לרותי להשאיר לעת עתה את המצלמה בתיק. הראיון התחיל ורחל ענתה על כל שאלותיי ב"כן" ו"לא"… כל ניסיונותינו לחלץ ממנה בדל חיוך, או שמץ של שיתוף פעולה – עלו בתוהו. אחרי כ- 20 דקות, ואני כבר עומדת להרים ידיים ולהיפרד מרחל לשלום, בתקווה ששאר המפגשים שלנו יהיו מוצלחים יותר –  סוף כל סוף "נשבר הקרח". זה קרה כאשר שאלתי אותה על בעלה ז"ל, היכן הכירה אותו ומתי התחתנו… לפתע, אורו פניה, מבטה התרכך, וסיפור לא ייאמן פרץ מפיה בשטף דיבור שלא ניתן היה להפסיקו… רותי ואני ישבנו מולה מרותקות. גם לסיפורה (אותו תוכלו לקרוא בספר!) אך גם לשינוי המדהים שהתחולל בה לנגד עינינו – זה היה כאילו לחצנו על כפתור סמוי מן העין שפתח בה מעיין שלם של זיכרונות… וברגע שזה קרה, הכל השתנה – היא כיבדה אותנו בתה ועוגיות מעשה ידיה, היא פתחה בפנינו את ארונות הבית והמגירות בחיפוש אחר מזכרות מביתה באפגניסטן, היא התמסרה לצילומים והכי חשוב – היא לא הפסיקה לחייך. 

כעבור שעתיים נפרדנו ממנה בחיבוקים ונשיקות. בתה ונכדתה שבינתיים הספיקו לחזור הביתה הצטרפו אף הן לצילומים ולחיבוקים… החלפנו טלפונים, הבטחנו שנשלח תמונות, אמרנו שוב ושוב תודה ויצאנו מהבית, בדרכנו לראיון הבא.

מטפל הנו דמות דומיננטית למדי בחייו של ההורה המתבגר. הדור השלישי ירגיש על-פי רוב תחושות לא נעימות מהרגע שהפנים את הצורך בעזרה קבועה, ועד לכל הפחות, להגעתו של המטפל בביתו. 
ולמה לכל הפחות? כי יתכן שתקופת ההסתגלות תתארך, בשל הציפיות, מבנה האישיות של ההורה, מבנה האישיות של המטפל או ההתאמה ביניהם.

את המבנה האישיותי של ההורה כבר קשה לשנות בגיל זה, אך כדי להקל על הקליטה של המטפל, כדאי מבעוד מועד לחפש את המטפל המתאים להורה. מטפלים רבים הם עובדים זרים, החיים באופן זמני בארץ, רבות יש להם קשיי שפה, הם לא נושאים רישיון נהיגה, יכולת ההתמצאות וההיכרות עם סביבת מגוריו של ההורה המבוגר נמוכה יחסית, כך גם לגבי המנטליות המקומית והנורמות הנהוגות בישראל.

לא מספיק שאתם מוצאים את עצמכם מסבירים לבוס, ששוב איחרתם בגלל שהילד קיבל חיסון, שלא לדבר על ההיעדרות בשבוע שעבר כי הילדה העלתה חום, עכשיו אתם צריכים לדאוג גם להורים המתבגרים – ולהמשיך לעבוד. אז איך בכל זאת מתמרנים בין כל המטלות המשפחתיות וגם שומרים על מקום העבודה?

הטיפול בהורה המבוגר עשוי להימשך לאורך שנים ארוכות וצפוי עם השנים לדרוש יותר ויותר מזמנכם, עובדה. שלא כמו מילואים, היריון, חופשת לידה או מחלה חולפת, הטיפול בהורה אינה פעילות זמנית המתנגשת עם מקום העבודה, ולכן חשוב למצוא את האופן הנכון להתמודד עם פעילות זאת ולשלב אותה באורח החיים בצורה שתתאים למצב החדש בלי להישאר מובטל.

ההזדקנות מלווה בשינויים רבים, ירידה ביכולת הפיזיולוגית, הקוגניטיבית, יציאה לפנסיה, שהיא למעשה הכרזה על הפסקת הפרודוקטיביות של האדם, ואיתה הפסקת קשרי עבודה וצמצום האינטראקציה החברתית. למעשה, ההורה המבוגר מאבד אט אט חברים ופרנסה, שהיה רגיל בהם, ואלה לא דברים שקל להסתגל אליהם. גם אם אתם, בני המשפחה, אוהבים אותו באשר הוא, אתם לא באמת יכולים לענות על כל צרכיו בכל רגע נתון. וכמה שהדבר מתסכל אתכם, צריך לדעת כי תחושת חוסר האונים של ההורה המבוגר מערערת את בטחונו ופוגעת בשמחת החיים שלו.

אין עוד פעילות לדור השלישי שכל כך מתגמלת וכל כך מתישה. כשסבא או סבתא חוזרים מפעילות עם הנכדים, הם מלאי אושר וסיפוק, אך מרוקנים מכל אנרגיה. לעומתם, הנכדים המקסימים, שחוזרים מהמפגש, מאושרים עד לב השמיים ומלאי אנרגיות כאילו רק קמו מהשינה.
הקשר בין הדורות חשוב כל כך לכולם, וכמו בכל קשר, חשוב להיות קשוב לרצונות ולצרכים של כל הצדדים.
כדאי להתייעץ עם ההורים וללמוד על תחומי העניין של הנכדים, להבין מה קשה להם ומה הצרכים שלהם. כל סבא וסבתא יכולים לתת המון לנכדיהם, לכל אחד יש את החוזקות והחולשות שלו, ואת הדברים שעליהם הוא מוכן להתאמץ יותר. ויש את החופש הגדול – הזדמנות גדולה לכל הצדדים להעמיק את הקשר המשפחתי.

מגיע יום ובו עולה על הפרק מעבר של ההורה המבוגר ממקום מגוריו למקום בו יוכל לקבל סיוע. מדובר בצעד שאינו קל לאף אחד מהצדדים ולרוב דוחים אותו כל עוד אפשר. הנושא עולה לדיון לרוב כאשר ההורה המבוגר צריך סיוע בפעולות בסיסיות, תשוש נפש או מאבד מיכולותיו המנטליות, וכך לראשונה צף הרעיון של מעבר הקשיש למגורים עם אחד ילדיו.

אנו שומעים לא מעט, כמה חשוב לצרוך מספיק סידן כבר מגיל צעיר, יצרניות מדגישות את נושא הסידן מעל גבי מוצרים ומשרד הבריאות אף טרח לצאת במסע פרסום להעלאת המודעות בקרב הציבור. אז מדוע באמת חשוב לגוף שלנו לשמור על רמות סידן גבוהות, ואיך ניתן כבר בגיל צעיר למנוע מחלות עתידיות בזכות שמירה על ערכי הסידן הדרושים לגוף?

לסידן, או בכינויו הלועזי קלציום, יש מרכיב חשוב בעצמותינו, אך תפקידו אינו מוגבל לעצמות בלבד. יוני הסידן אחראים על האיתותים והתקשורת בתוך גופנו, ואחראיים על התנעה או הפסקת תהליכים בגופנו, הן באופן מכני על-ידי הפעלת שרירים, והן באופן חשמלי על-ידי העברת אותות לתאים השונים בגופנו. מכאן, שמחסור של סידן בגוף עלול להוביל למגוון תופעות לא רצויות, ביניהן למחלת דלדול העצם (אוסטאופורוזיס), שמתאפיינת בעצמות חלשות שעשויות לגלות נטייה מוגברת לשבירה ואיחוי איטי, שיניים שמאבדות מחוזקן, התכווצויות שרירים הן במנוחה והן בפעילות גופנית, כאבי פרקים, חוסר שקט, קשיי שינה, לחץ דם גבוה ועוד.

לזוגיות אין גיל. גם בתקופת הזקנה יש צורך בזוגיות, ולעיתים, בעקבות מותו של אחד מבני הזוג או לאחר גירושין, מדובר בבניית זוגיות חדשה לגמרי. בעוד שבתחילת החיים הבוגרים הזוגיות מלווה בהקמת דור המשך ובניית קריירה, בגיל המבוגר עומדים בפני בני הזוג אתגרים אחרים.