ההורה המבוגר מאושפז בבית חולים ואתם חייבים להמשיך בשגרת העבודה והמשפחה? מי ישגיח על ההורה המאושפז בבית החולים או אף בבית לאחר שחרורו?

כולנו מכירים את הסיטואציה הזו בה ההורה המבוגר נזקק לטיפול רפואי או אשפוז ממושך בבית החולים. מטבע הדברים, בימים הראשונים בני המשפחה מתייצבים ליד מיטת הקשיש ומסייעים לו בכל מה שנדרש מול הצוות הרפואי וניהול המחלה, ועד לפרטים הקטנים של עזרה בארוחות, במקלחת, אירוח חברה והשגחה רפואית.

ככל שנוקפים הימים החזרה לשגרת החיים של בני המשפחה חשובה, וברור לכול כי לא ניתן לשבת ימים כלילות לצד מיטת החולה. מצד שני, כולנו רוצים להעניק לבן המשפחה המבוגר את התנאים האופטימאליים ביותר בימים קשים אלו, להשגיח שמצבו יציב וכי הוא מקבל את כל הסיוע הנדרש בפעולות הבסיסיות והרפואיות. בנוסף כך תוכלו לקבל דיווח בזמן אמת על כל שינוי במצבו או פעולה של הצוות הרפואי.

כאן נכנס לתמונה שירות שמירות פרטיות בבתי חולים ובבית. מדובר בשירות שמעניק לחולה את ההשגחה הכי טובה שאתם יכולים לבקש, כאילו הייתם אתם לצדו. אתם יכולים ללכת לעבודה בראש שקט ולהמשיך לפרנס את המשפחה, להקדיש זמן לחיי המשפחה והילדים בלי ייסורי מצפון, ולדעת כי לצד ההורה המבוגר נמצא נציג מטעמכם ששומר עליו מכול משמר.
הנציג הזה יוכל לדווח לכם על מצבו בכל עת, 24 שעות ביממה, ויהיה העיניים והאוזניים שלכם בבית החולים או בבית.

מהו שירות שמירות פרטיות?
שירות שמירות פרטיות הוא שירות הניתן על ידי מטפלים מנוסים, שנמצאים לצד מיטת החולה ומסייעים בפעולות יומיומיות בסיסיות, משגיחים על מצבו הרפואי, מסייעים בתקשורת של החולה מול הצוות הרפואי ומדווחים למשפחה ישירות ממיטת החולה על מצבו. ממש כמן בן משפחה.

היכן ניתן השירות?
שירות שמירות פרטיות ניתן בבתי החולים המובילים בארץ ומומלץ על ידי הצוות הרפואי במחלקות שנתון בעומס כמעט באופן קבוע, ולא מתאפשר לו לתת יחס אישי לכל מטופל.

מהי ההכשרה של המטפלים?
השומרים הפרטיים הם למעשה מטפלים מקצועיים שמגיעים מטעם המשפחה לבית החולים. מדובר במטפלים בעלי ניסיון סיעודי רב, בדרך כלל בעלי ותק של שנים רבות שעברו הכשרה כדי לבצע תפקיד זה.  המטפלים עוברים הדרכות ארוכות לעבודה בתפקיד זה ומוכשרים לעבודה בבתי חולים מכל הבחינות, פעמים רבות הצוות הרפואי נעזר בהם לרווחת החולה, ומברך על נוכחותם.

כמו שנאמר "לא עלינו", אבל לצערנו, לא מעט אנשים באוכלוסיית ישראל נזקקים לסיעוד מלא. ישנן כמה סיבות לכך: גדילה במספר הקשישים, כתוצאה מבורכת של עליה בתוחלת החיים, אוכלוסית ניצולי שואה, אנשים שחוו טראומה כזו או אחרת, או מחלות שגבו מחיר קשה.

ראשית, נגדיר מיהו אדם סיעודי:

אדם שעקב מצבו הבריאותי, נזקק לעזרה על מנת לבצע פעולות בסיסיות, אותן לא יכול לבצע בכוחות עצמו, כגון:

1. לקום ולשכב
2. להתלבש ולהתפשט
3. להתרחץ
4. לאכול ולשתות
5. לשלוט על סוגריו
6. להתנייד ממקום למקום

במקרה שאדם עונה על לפחות 50% מהמקרים המצוינים לעיל, הוא מוגדר כאדם שזקוק לסיוע סיעודי.

במקרה שכזה קיימות 2 אפשרויות עיקריות:

האפשרות הראשונה היא שהותו בבית אבות סיעודי המעסיק מטפלים סיעודיים מקצועיים וצוות רפואי מתאים.

האפשרות השניה היא, שמשפחת הסיעודי בוחרת להשאירו בבית, ע"מ לטפל בו במסירות במקסימום תנאים, ושיחיה בסביבה המוכרת לו בצורה הנעימה ביותר. במקרה כזה צריך להתאים את הסביבה לנתונים הסיעודיים.

כחלק מהמצב הקשה אליו נקלע האדם ומשפחתו, עולים צרכים מיוחדים שיש לתת להם מענה: שימוש באביזרי עזר שיסיעו ויקלו על ניהול אורך חיים מסודר ככל שניתן, במציאות הלא קלה שנכפתה על המטופל ועל משפחתו.

אביזרים אלו לרוב יקרים, ועלותם מהווה מעמסה כלכלית כבדה מנשוא.

הזקנה אינה קלה עבור אף קשיש. היא מלווה בדרך כלל בירידה ביכולות הפיזיות והמנטליות, ולכן בסופו של דבר הקשיש נזקק לעזרה בביצוע מטלות כאלה ואחרות. במקרים רבים ניתן להסתפק בעוזר/ת, שיעזרו במטלות הבית, או בבית אבות לעצמאיים, שמקנה לקשישים ללא בעיות רפואיות מורכבות, לנהל חיים חברתיים עם בני גילם, בתנאים סוציאליים המתאימים לרמתם הסוציו-אקונומית או אף יותר.
עם זאת, כאשר מצבו של הקשיש אינו מאפשר לו לבצע מטלות בסיסיות כמו הליכה, אכילה, מקלחת או שליטה על הסוגרים, הוא יזדקק לעזרה סיעודית, אשר מתאפשרת בשני אופנים: בית אבות סיעודי או מטפל סיעודי. אז מה עדיף, מה יתאים לבן המשפחה שלכם ומהם היתרונות של כל אחד מן הפתרונות?

בשנים האחרונות חלו שינויים מרחיקי לכת בתחום הסיעוד – תהליך אשר מורגש בצורה ברורה בשוק העבודה. הדרישה הגוברת לאחים ואחיות אקדמאיים הביאו לכך שתחום זה הפך להיות אחד מתחומי הלימוד המבוקשים בארץ.

מקצוע הסיעוד הוא מקצוע בו ניתן לשלב מקצועיות לצד ביטויי אכפתיות, בחירה בין מגוון תחומי התמחות, מגוון שעות עיסוק ושכר מתגמל. זהו מקצוע המאפשר הגשמת חזון העזרה לזולת; מקצוע בעל ערכים, משמעות והרבה עניין.

כדי להגיע לתואר הנכסף של אחות אקדמאית, יש ללמוד ארבע שנים במוסד אקדמאי מוכר. הלימודים משלבים לימודים תיאורטיים, בצד התנסויות מרתקות ועבודה מעשית במגוון מחלקות בבית החולים ובקהילה.

עם השנים יותר ויותר פעולות יומיומיות נעשות קשות לביצוע, ולכל אחד יש את הקשיים שלו. אחד מתקשה בהליכה, אחר מתקשה במעבר ממצב עמידה לישיבה, שלישי מתקשה בהתמודדות עם הפעלת מכשירים חדשים, אחר מאבד את כושר השמיעה שלו ויש מי שמרבה לשכוח היכן שם את משקפיו ומפתחות הדלת. המשותף לכולם הוא הצורך להמשיך בחיים עצמאיים למרות הזקנה ועם המגבלות הקיימות.

הייתה הסיבה אשר הייתה לאשפוז, הגיע רגע השחרור מבית החולים וצריך להיערך לכך, רצוי מבעוד מועד, וגם אם לא התארגנתם מראש עדיין יש מה לעשות גם אחרי שחוזרים הביתה. כדי לצלוח את היציאה מבית החולים ולהקל על ההורה המבוגר את ההתאקלמות בחיי השגרה, קיבצנו מספר עצות זהב שימושיות לכם ולהם כאחד.

מפיגים חששות
הציפייה להשתחרר מבית חולים מלווה ברגשות של הקלה ושמחה, אך גם מלאה בחששות, קשיים ואי וודאות לקראת הבאות. אשפוז בבית חולים יכול לנבוע מחולי או פציעה, ובשני המקרים כשמדובר באדם מבוגר גם דלקת ריאות או שבר, יכולים להיות מסכני חיים. 

דברו עם ההורים על התחושות שלהם לקראת השחרור והחזרה לשגרה או בניית שגרה מתאימה למצב הבריאותי החדש, שתפו אותם במצבם, התייעצו איתם איך הם רואים את התקופה הקרובה וספרו להם איך אתם מתכננים לעזור. השיחות שלכם יפחיתו את החששות של שני הצדדים, שלכם ושלהם, ויעזרו לכל הצדדים להקל על התהליך.

מתייעצים עם הצוות המקצועי
על מנת להפיג את החששות כדאי להתייעץ עם הצוות הרפואי לגבי מצבו של ההורה ולקבל כמה כללי עשה ואל תעשה, אשר יאפשרו לאדם המשתחרר מבית החולים לדעת ממה להימנע, ולא פחות חשוב, לדעת מהן שאר הפעולות שיעזרו לו לחזור לשגרה ולהמשיך לבצע אותן לאחר השחרור. בעוד למטופל אחד ימליצו להרבות במנוחה ולא לאמץ את הגוף, לאחר ימליצו לבצע פעילות גופנית מתונה. אל תהיו רופאים בעצמכם ותשאירו לצוות המקצועי את העבודה והעצה.

מאבזרים את הבית והקשיש
אם מדובר במגבלה פיזית, ניתן לעשות התאמות, לספק מעקות בטיחות, הליכון, מקל הליכה או כל אביזר עזר אחר, שיקל על ההורה החוזר מאשפוז להתאושש בקצב שלו.
אם מדובר בפציעה בתא שטח מוגדר, כמו בחדר האמבטיה, כדאי לנסות להבין איך המקרה ארע וכיצד ניתן לשפר את הבטיחות. למשל, האם צריך להוסיף משטחים מונעי החלקה, לשפר תאורה, לשנות את סדר הפריטים בחדר, להרכיב מעקות או כל פעולה אחרת המצמצמת את הסיכוי לפציעה חוזרת.

נעזרים בגופים תומכים
ישנם גופים שונים בארץ, המסייעים לקשישים ובעלי מוגבלויות בהתמודדות היומיומית עם קשיים שונים, כגון:  יד שרה, עזר מציון ומרכז יום לקשיש, שמסייעים בהשאלת ציוד ובפעילויות שיקום. קופות החולים וביטוח לאומי ערוכים לסייע בתהליך השיקום, ובמקרים מסוימים ניתן גם לקבל סיוע כספי עבור עזרה של מטפל, רכישת תרופות וקצבאות שונות בהתאם לאופי הבקשה. 

כשדרור פלנבאום, סמנכ"ל השיווק של חברת דנאל, פנה אלי לראשונה עם הרעיון לשלב בין תחום עיסוקי (כתיבת ספרי זיכרונות של אנשים מבוגרים) לבין מאגר הלקוחות האדיר של החברה הפרוש על פני כל הארץ – הסתקרנתי. הוא סיפר לי על החברה ועל המפגש היומיומי עם עשרות אלפי אנשים בגיל השלישי, שמלבד הטיפול המקצועי שדנאל מעניקה להם, החברה מבינה שהם בראש ובראשונה בני אדם, כל מטופל הוא עולם ומלואו. כשפירט באוזניי את חזונו – סדרת ספרים שבה לצד סיפורי חיים נביא בכל פעם היבט נוסף הקשור לבני הגיל השלישי – התלהבתי. ואחרי שנפגשתי עם הקשיש הראשון– התאהבתי.

באנשים, בסיפורים, אך בעיקר במהות וברעיון – לתת במה לאלה שלעיתים קרובות מדי נדחקים לאחורי הקלעים, לתת מקום – והפעם מרכזי – לאלה שקולם כמעט אינו נשמע. כי למי יש זמן? בעולם התזזיתי והמהיר שבו אנו חיים, למי יש זמן לעצור לרגע ולהקשיב לסיפור החיים של סבא או סבתא? לשאול אותם איזה מין ילדים הם היו, במה הם שיחקו, האם חיו בעוני או בעושר  יחסי? ומה הם זוכרים מהעיירה או הכפר ממנו באו לארץ?

סדרת הספרים של חברת דנאל מייצרת את ההזדמנות הזו ומאפשרת לנו לעצור בכל זאת ולהקשיב, להתעמק בסיפורים אישיים מרתקים, להסתכל בתמונות פורטרט מאירות עיניים שלא מטשטשות אף קמט או כתם גיל,  ולהיזכר, איך לא, בסבא ובסבתא הפרטיים שלנו.  


העבודה על הספר האחרון, "ד"ר סבתא", טמנה בחובה חוויות מרגשות רבות לרותי הצלמת שליוותה את הספר ולי. המפגשים היו תמיד מסקרנים ומעניינים, לעיתים נוגעים ללב, לפעמים מצחיקים… היו פעמים בהם התכבדנו במאכלים ביתיים טעימים להפליא, בפעמים אחרות התרגשנו מול תמונות ישנות בשחור-לבן… נסענו ברחבי הארץ במשך כחודשיים, מצויידות בשמות, כתובות והרבה תהיות – איך יתנהל המפגש הקרוב, האם החיבור יהיה מיידי, האם יקח למרואיין קצת זמן "להיפתח"? האם יפליג בסיפורים או ימעיט בתיאורים? במסגרת הראיונות שערכנו הגענו למושב נתיב השיירה בצפון ולבאר שבע בדרום, ביקרנו ביישוב טמרה, בחולון, רמלה, רעננה, גדרה, נתניה ועוד. 

אחת הנשים הראשונות שנסענו לראיין הייתה רחל נומדר. כשהגענו לביתה ביום ובשעה שנקבעו מראש וצילצלנו בפעמון, נפתחה הדלת לכדי סדק צר בלבד, ושתי עיניים חומות, בוחנות וזועפות למדי, הציצו בנו בחשדנות… אחרי שהזכרתי לה במה העניין, הסכימה רחל לפתוח לנו את הדלת אך הבעת פניה הזועפת נותרה בעינה… "מה שלומך..?", שאלתי בעדינות, "לא טוב!", ענתה בפסקנות, "חזרתי עכשיו מטיפול שיניים, הפה שלי נפוח, מאוד קשה לי לדבר, אני מוכנה שתשאלי אותי רק כמה שאלות קצרות ובלי תמונות!". רותי ואני הבטנו אחת על השנייה… הדבר היחיד שרצינו לעשות היה לעזוב אותה לנפשה וללכת משם… אני בטוחה שבאותם רגעים גם היא עצמה העדיפה שכך ננהג… אבל משהו ברחל, גרם לנו להישאר… מתחת למבט הזועף, נצצו עיניה בשובבות והעידו שמדובר בגברת עם הרבה פלפל… "על הסיפור שלה אני לא מוותרת", אמרתי בליבי וסימנתי לרותי להשאיר לעת עתה את המצלמה בתיק. הראיון התחיל ורחל ענתה על כל שאלותיי ב"כן" ו"לא"… כל ניסיונותינו לחלץ ממנה בדל חיוך, או שמץ של שיתוף פעולה – עלו בתוהו. אחרי כ- 20 דקות, ואני כבר עומדת להרים ידיים ולהיפרד מרחל לשלום, בתקווה ששאר המפגשים שלנו יהיו מוצלחים יותר –  סוף כל סוף "נשבר הקרח". זה קרה כאשר שאלתי אותה על בעלה ז"ל, היכן הכירה אותו ומתי התחתנו… לפתע, אורו פניה, מבטה התרכך, וסיפור לא ייאמן פרץ מפיה בשטף דיבור שלא ניתן היה להפסיקו… רותי ואני ישבנו מולה מרותקות. גם לסיפורה (אותו תוכלו לקרוא בספר!) אך גם לשינוי המדהים שהתחולל בה לנגד עינינו – זה היה כאילו לחצנו על כפתור סמוי מן העין שפתח בה מעיין שלם של זיכרונות… וברגע שזה קרה, הכל השתנה – היא כיבדה אותנו בתה ועוגיות מעשה ידיה, היא פתחה בפנינו את ארונות הבית והמגירות בחיפוש אחר מזכרות מביתה באפגניסטן, היא התמסרה לצילומים והכי חשוב – היא לא הפסיקה לחייך. 

כעבור שעתיים נפרדנו ממנה בחיבוקים ונשיקות. בתה ונכדתה שבינתיים הספיקו לחזור הביתה הצטרפו אף הן לצילומים ולחיבוקים… החלפנו טלפונים, הבטחנו שנשלח תמונות, אמרנו שוב ושוב תודה ויצאנו מהבית, בדרכנו לראיון הבא.

מטפל הנו דמות דומיננטית למדי בחייו של ההורה המתבגר. הדור השלישי ירגיש על-פי רוב תחושות לא נעימות מהרגע שהפנים את הצורך בעזרה קבועה, ועד לכל הפחות, להגעתו של המטפל בביתו. 
ולמה לכל הפחות? כי יתכן שתקופת ההסתגלות תתארך, בשל הציפיות, מבנה האישיות של ההורה, מבנה האישיות של המטפל או ההתאמה ביניהם.

את המבנה האישיותי של ההורה כבר קשה לשנות בגיל זה, אך כדי להקל על הקליטה של המטפל, כדאי מבעוד מועד לחפש את המטפל המתאים להורה. מטפלים רבים הם עובדים זרים, החיים באופן זמני בארץ, רבות יש להם קשיי שפה, הם לא נושאים רישיון נהיגה, יכולת ההתמצאות וההיכרות עם סביבת מגוריו של ההורה המבוגר נמוכה יחסית, כך גם לגבי המנטליות המקומית והנורמות הנהוגות בישראל.

לא מספיק שאתם מוצאים את עצמכם מסבירים לבוס, ששוב איחרתם בגלל שהילד קיבל חיסון, שלא לדבר על ההיעדרות בשבוע שעבר כי הילדה העלתה חום, עכשיו אתם צריכים לדאוג גם להורים המתבגרים – ולהמשיך לעבוד. אז איך בכל זאת מתמרנים בין כל המטלות המשפחתיות וגם שומרים על מקום העבודה?

הטיפול בהורה המבוגר עשוי להימשך לאורך שנים ארוכות וצפוי עם השנים לדרוש יותר ויותר מזמנכם, עובדה. שלא כמו מילואים, היריון, חופשת לידה או מחלה חולפת, הטיפול בהורה אינה פעילות זמנית המתנגשת עם מקום העבודה, ולכן חשוב למצוא את האופן הנכון להתמודד עם פעילות זאת ולשלב אותה באורח החיים בצורה שתתאים למצב החדש בלי להישאר מובטל.

ההזדקנות מלווה בשינויים רבים, ירידה ביכולת הפיזיולוגית, הקוגניטיבית, יציאה לפנסיה, שהיא למעשה הכרזה על הפסקת הפרודוקטיביות של האדם, ואיתה הפסקת קשרי עבודה וצמצום האינטראקציה החברתית. למעשה, ההורה המבוגר מאבד אט אט חברים ופרנסה, שהיה רגיל בהם, ואלה לא דברים שקל להסתגל אליהם. גם אם אתם, בני המשפחה, אוהבים אותו באשר הוא, אתם לא באמת יכולים לענות על כל צרכיו בכל רגע נתון. וכמה שהדבר מתסכל אתכם, צריך לדעת כי תחושת חוסר האונים של ההורה המבוגר מערערת את בטחונו ופוגעת בשמחת החיים שלו.